OT: מנג'יני לא סוחב

צילום: ארז כרמל

ולו רק בכדי להצדיק את כותרת המשנה של הבלוג הזה, הא לכם רשמים של עבדכם הנאמן מההופעה של Dream Theater שהתקיימה לפני מספר ימים.
שורה תחתונה, לבוא להופעה עם כרטיס VIP זה משהו אחר לגמרי. ראשית, זה מעיד עליך כי זקנת ושיבה זורקת בשערך. ובנינו, למי יש פין להדחף אל בינות ילדים מזיעים, אפילו אם זה אולם ממוזג? ראבק, זו גם הפעם השלישית שאני פוקד הופעה שלהם, אז פעמיים הזיעו עליי ממיטב בתי-השחי (אפילו הטורקיים שבניהם) וזה מספיק בכדי להבין שקצתי.
לאחר שנכנסנו כלאחר כבוד מהתור לזקנים, והתמקמנו על הכיסאות של הטריבונה היינו מוכנים לכל מה שבא. ואכן, התקליטן של האולם הנעים את זמן ההמתנה במה שנשמע כמו דיסק האוסף  המתוייג בטוש "רוק ושונות", שכן עפנו ממטליקה אל פינק פלויד אל Rush. אקלקטיות של אושפיזין קבוע באברבנל. הקשר מקרי הן לאירוע והן למציאות. ישראל, מה תצפה?
לפנינו יושבים מספר קינדרים עם כל התוספים הנדרשים - מכנסיים קרועים, כובע של דידי מנוסי, חולצה של הלהקה וגרופית. אני, אישית, לא מבין מה עושים ילדים בני 17-18 עד הטריבונה ולא עם שאר זבי החטטים למטה. איזה נוער קקה זה, הא? חס וחלילה שלא יתלכלכו נעליהם מבדלי הסיגריות.
הקהל החל זורם פנימה והנה להקת החימום עולה. משהו שנקרא Against the wall, שזו המלצה שבכיף הייתי מאמץ לחיקי ומוסיף מטח יריות סטייל מוסוליני. גיטריסט וסולן שלא הפנים שזמר הוא לא, עוד גיטריסט שלפי הקפיצות והעיוותות גוף שלו וודאי שכח את אחת התרופות בבית, בסיסט קטן ומתופף. הם מנגנים מין סגנון שאני יכול להגדיר אותו כ"מטאל עם נגיעות של זבל אמריקאי". בקצרה? שההוא לא ישיר, ממש לא חייבים לדחוף בלדה לכל שיר, לדחוף פרסומת בזויה לחנות כלי נגינה באמצע ההופעה גורם לכם להראות כמו האחים ג'ונאס ו... אל תשיר, בנאדם, אתה גיטריסט מוכשר מאד. תסתפק בזה. בבקשה.
אחרי נצח קל הם ירדו מהבמה ואז החל סשיין שאני לא יכול להסביר עד הרגע בו אני כותב מילים אלו - סרטון וידאו של חבר'ה שקוראים לעצמם סולסטיס קוייל, באים ומסתלבטים על סירטוני האודישן למתופף של DT. איזה קורע, הא? היינו צריכים לצפות בחרא הזה 10 דקות. מי אלה, ולמי, לעזאזל, אכפת מהבדיחות הפרטיות שלהם? איזו שכונה זו?! אם אני הייתי המנג'ר של DT הייתי תובע להם את הנשמה עד לזה שישב וכתב את הכתוביות בכדי שכולם יבינו את ה "גיחי גיחי", אך מסתבר ש DT דווקא תמכו באמבציליות. בשביל זה אנשים שלמו כסף? מה זה?!
ואז הם עלו, ואין מה לומר. פטרוצ'י הוא בנו של לוחם ויקינגי עטור נצחונות. הגוץ הזה פשוט עומד שם כמו רובוטריק ומעיף את הקהל עם הפתיחה של Under a glass moon. זה לא משנה שהגיטרה נראית עליו כמו זו של גיטאר-הירו. באיזשהו שלב אתה מבין שהוא למעשה האחיין של הרקולס.
חבורת הדרדקים העומדת לפני החליטו שהם קמים. דבר הנוגד לחלוטין את הרעיון של ה VIP. שבו נבלות. אבל הם בשלהם, מקמצים את אצבעותיהם לסמל המגוחך של רוני ג'יימס דיו ורוקעים ברגליים. כן, רוקעים ברגליים על טריבונה שמאד מזכירה את גשר המכביה. אני כבר ראיתי בעיניי רוחי איך כולנו צוללים מטה, בין ברזלים עקומים וכובעי דידי מנוסי. כמובן שהילדודס עמדו כל ההופעה, מה שהכריח אותי גם לעמוד כל ההופעה, מה שגרם לי להבין כי זקנתי אף יותר משנדמה לי, אבל מה? תהרוס להם את הכיף? שיעמדו הנבלות, שיעמדו.
והנה כולם מסונכרנים, וכולם מחכים לכניסת התופים של אדון מנג'יני. ומנג'יני? מנג'יני לא סוחב.
עכשיו אני לא אומר את זה בגלל שפורטנוי הוא האב הרוחני של הלהקה הזו, הרוח היוצרת המעניינת היחידה שם והאיש שידע לתקשר הכי טוב עם הקהל שלהם. אני אומר את זה כי פשוט מייק מנג'יני מתאמץ, מפוצץ וגורם להכל להישמע ב laidback. בעוד שפורטנוי התעופף בחינניות על המערכת, מנג'יני עובד קשה כמו חותך שווארמות באוגוסט... באילת. התופים שלו מכוונים מאוד נמוך. כל טאם-טאם זה כמו נאפלם ובכלל, המערכת שלו נראית כמו כלוב בעוד מנג'יני נראה כמו שימפאנז הכלוא בו, חסר אונים נוכח האתגר, מתקיף כל סורג תוך כדי שהוא מסדר את שיערו הסתור לעיתים יותר מדי תכופות.
אזני הרגישה אף קלטה מספר פישולים, אפילו בקטע הדגל Ytse Jam, אבוי. הו אז הבנתי - הוא יודע לעשות דברים מאד מהירים עם יד אחת, המנג'יני. מרגש. אבל מה מעבר לזה? יוק. אין ספק שהפלייליסט האפעס משעמם ש DT נגנו באותו ערב, היה בחלקו בזכות יכולות התיפוף של מנג'יני, שכנראה לא יכל לקטעים מעט יותר מורכבים בזמן הקצר שהיה לו להתכונן אליהם.
גם העובדה ש DT דוחפים אותו כמו איזה מוצר חדש על המדף מכעיסה נורא. נתנו לו סולו תופים, שעל פניו היה בהחלט מרשים, אבל אנחנו יודעים שהוא מתופף נחשב. אז מה? הוא מנגן מהר ולא מעניין. בעודו מתייזע על התופים אני שואל עצמי מה הוא יוכל לתרום ללהקה, מעבר לעליזות רוחו העולזת ומזגו העליז (אהמ...)?
מפה לשם הגענו לשיר החדש של הלהקה שאם אסכם אותו זה יסתיים בשעמום טהור. אבקת זיפ של נדוש. תרכיז של פיהוק.
מה שכן, מאודי לא ראיתי את ג'ון מיונג כל כך פעלתן. זז, הד-בנגינג, מסתכל, מנגן יחד עם העולם! וואו! עוד שנייה אולי הוא היה פותח את הפה ומדבר. כל זה גורם לי לחשוב שהנזיר שאולין השתקן הזה הוא זה שטרפד את החזרה של פורטנוי לשורות DT. נו שויין.
אחרי שעה ארבעים, הם ירדו, לא לפני הדרן ולטעמי, משלוש ההופעות בהן ביקרתי, זו הייתה ההופעה הגרועה ביותר. אני לא חושב שזה היה בגלל הטריבונה, אני לא חושב שזה בגלל הילדים שעמדו כל ההופעה כמו נרות חנוכה ואני לא חושב שזה היה בגלל הסאונד המעט עמום. DT הם מכונה משומנת של מוזיקאים ושל כסף, ככל שזה מצער לשמוע. החברים משווקים עכשיו מוצר חדש עם תוסף דלק פלסטיק בשם מייק מנג'יני, שעם כל הרצון הטוב, לא מדגדג לפורטנוי את ההיי-האט. יש מצב שהתקליט הבא שלהם יהיה משעמם. אולי אפילו יותר משעמם מאוקטבריום (ממנו הם נגנו בהופעה, לשעמומי כי-רב). יש גם מצב שלא. מי יודע? אני מקוה כי יום יבוא וכולנו נצחק על התקופה ההזויה הזו בה הם ניסו להחליף את המנוע מאחורי ההצלחה. ועד אז... ואללא, שיהיה רק בשמחות.