רוג'ר וואטרס ואני (OT)

אחרי נפילת החומה בברלין, החליטו לאונד צ'סייר ורוג'ר וואטרס להעלות מופע ענק בשטח מפורז בגרמניה, שמטרתו להרים קרן עבור נזקקים. אני מאמין שהייתי אז בכיתה ז', ופינק-פלויד היו רק "עוד לבנה בחומה" עבורי. כולם דיברו על המופע הזה כדבר הכי גראנדיוסי שהופק אי-פעם (אפילו יואב קוטנר אמר...), ובדיוק אבא שלי קנה וידאו – איזה ניצול טכנולוגיה יכול להיות יותר טוב מלהקליט את המופע?
מעט ידעתי, שהשיר המפורסם (שאז לקח את המצעד הלועזי כשיר העשור) הוא רק חלק קטן ומינורי ביצירה שלמה של הבחור הזה... זה שהולך שם עם משקפי-שמש ומנצח על מוסיקאים וקהל של יותר ממאתיים-אלף נפשות.
את האקורד הראשון שלי בגיטרה למדתי ממנו. לחיצת pause בוידאו החדש, בשיר "Mother", והנה G.
הקלטת הזו יושבת אצלי על מדף, פה לימני, עד היום.
זו לא הייתה שאלה בכלל אם אני אמור להגיע למופע או לא. אנשים שלא שוחחתי עמם שנים שלחו לי הודעות של "תהנה במופע" זה היה ברור בדיוק כמו עבריינים עם כיפה-לבנה ביום כיפור. אני הולך להיות שם, ולא רק זאת אלא פנים אל מול פנים כמו שפוליקר אומר. עבור יום שכזה לוקחים חופש.
נחתי במתחם בשעה 16:00. לא כמו שרי הריסון, המחפשת בנבכי מוחה הנבוב "מי זה פינק?", שהגיעה במסוק, לא פחות. אלא ברכב שלי, שלמד על גלגליו "4X4 בשדה חומוס" – מהו. באתי מוכן לגרוע מכל, ידעתי שהארגון ודאי יהיה קלוקל כמו כל אירוע שמפיקים ישראלים עומדים מאחוריו. ידעתי שדרכי הגישה תהיינה נוראיות, ידעתי שיהיו מלא קינדרלך שלא יודעים את יוסף, אבל... לא נורא. זה רוג'ר וואטרס.
שער 2, ואני בפנים. יש כבר די הרבה אנשים, ואני מתחיל לעשות חושבים איך אני מגיע ל"ראש בראש" מול האגדה. התחלתי פוסע בין האנשים שכבר פרסו שמיכות וכסאות, כאילו אנחנו בפאקינג וודסטוק, אולם משהו בדריכה התכופה על ראשים של בנות 15 חשופות חזה ואיגנורנטיות-מוסיקאלית הבהיר לי שאולי זו לא הדרך הנכונה להגיע אל האור, וכמו שחקן מונדיאל מיומן, הבנתי שאם אתה לא נבחרת ברזיל - הדרך היחידה לפרוץ הגנה ולשים גול תבוא מהאגפים.
בטקטיקה לא פשוטה הצלחתי להשתחל אל בינות הנופשים, ולעמוד מאחורי אדם, שנראה כאילו הוא מחפש עדיין את המנגלים של המימונה האחרונה. זה היה ברור שלא יעבור הרבה זמן עד שאחת מהאופציות תקרה:
1. השלפוחית שלו תכניע אותו.
2. החברים שלו, שכנראה ימצאו את המנגל, יקראו לו לנפנף.

בשני המקרים, הוא כבר לא יהיה שם, ועבדכם הנאמן יתפוס את מקומו. והנה חבריו הניאדרטלים קוראים לו, ואני מוצא עצמי בשורה הראשונה, בטני צמודה אל הגדר המפרידה בין הקהל לבמה.

אני בשורה הראשונה.

לקצר במעט, אלו היו קרוב לחמש שעות של עמידה רצופה, בהן נאלצתי לסבול להקה ישמעאלית מסלסלת את ביאת המשיח, את מיכה שטרית מנסה למצוא את הקול האבוד שלו ודיויד ברוזה שצריך להינעל ב"שלוותה" מאחורי סורג ובריח. הוא שבר אותי סופית עם כל ה"יהיה טוב" שלו ו"באנו לכאן...". בנאדם – זו לא מצדה ואין מאחורייך שקיעה. יש כאן שישים-אלף איש שמחכים בקוצר רוח שיקרע לך מיתר ובדרך ישסף את גרונך המתפקע מקולות היחמור שהוא מוציא. רד מהבמה, חתיכת מעיק!
שוקי וייס לא פראייר של אף אחד. ואם לא הגיעו כל האנשים הוא לא יתחיל את ההופעה. שטויות... נחכה עוד חצי שעה על הרגלים שהפכו מזמן לתותבות חסרות תחושה, מה קרה?
מימין איזו דובה מנסה להידחף וחבר שלה טוען בסבר פנים מבין ש"הנה המסך העגול הזה", משמאל זוג מנהל את הריב השבועי שלו. "הנה המסך העגול הזה"?! הלא הוא מדבר על המסך היחיד בתבל שיש לו שם: Mr. Screen. הייתכן ואני נמצא בקדמת הבמה עם בורים? ושני המוקיונים שמגופפים פה לצידי, מה נראה לכם? שזו הופעה של שלמה ארצי? שלומי סרנגה? אגדת רוק הולכת לעלות על הבמה, ואתם בודקים שקדים?!
אחרי ששמענו שוב ושוב את אותם שירים של ניל יאנג (הידוע יותר בכיניו, "המטאטא ההפוך") זה קרה...

כאן אני עוצר ומנסה לעלות עם הדימויים הכי מתאימים לתחושה אותה חוויתי, ופשוט לא מסוגל. היה ברור לי כמו "שניים ושניים" שהמופע יתחיל עם "in the flash", אבל הפירוטכניקה שקפצה לי מול הפנים, הבאסים שדחקו אותי אחור, רוג'ר וואטרס העומד מולי... העתיקו את נשימתי ממני. כל העת שיננתי במוחי – זה וואטרס על הבמה, זה וואטרס על הבמה. הידיים למעלה, וכל מילה נצעקת ממני.
השיר השני הותיר אותי נבוך, מאחר ורק אני מחאתי כפיים וצעקתי. set the controls for the heart of the sun הוא אחת היצירות שיותר מזוהות עם וואטרס משחר פינק פלויד. מסתבר שרק אני חושב כך, לפחות לפי המבטים שכל בכסילים סביבי נתנו בי. וואטרס לוחש למיקרופון את המילים, ואני נזכר בהופעה בפומפיי, אותה גם העמסתי על קלטת. והנה סיד בארט עולה על המסכים, ומר וואטרס מטייל על הבמה ומבקר אותנו, מנגן ומחליף מבטים.
בינתיים כל הקבוצה מקדימה הפכה לחברים מהגיבוש. כולם באקסטזה, צורחים, שרים, מרימים ידיים... אין, אין מילים.
וואטרס מתחיל לזיין את השכל על ביירות, ואני מוצא את הזמן בכדי לאגור כוחות ולהתעמר עם "שומר הגדר" החנון ששמו לנו מול הפנים, שהרי מי שעומד אחורה לא מודע לחביות המים שמונחות קדימה לנוחיותם של המקדימים ואני מבקש ממנו כוס מים ואומר לו שממש באסה שהוא מסתכל עלינו במקום על המופע. והנה וואטרס עושה "מממממההה" לקהל, כאילו מדמה את כל הראשים האלו לעדר כבשים, והרי אי-אפשר להאשים אותו. הרי כל הקונספט של החומה נולד מהסלידה שלו מהופעות אצטדיונים... אז... מה הוא למעשה עושה כאן? יותר מדי שאלות שאני משאיר להפסקה שלפני ה- dark side.
החצי השני היה החצי השני. לא מפתיע, לא מעל המצופה. אני חושב שהביצוע שהיה בהופעה הרבה יותר טוב מהביצוע ששיירי "פינק פלויד" עושים. אמרו שהיו פלייבקים, אבל בתור אחד שראה את השפתיים של וואטרס, הכל קשקוש. הגיטריסט השני (לא מר סנואי וואיט), שר חלק והקלידן שאר חלק. עשו עבודה לגמרי לא רעה, למרות הפישול העדין ב- us and them. גם היה נחמד לראות את וואטרס מתעצבן על האיש סאונד בשל הפידבקים במקרופון כשסיפר על ביירות. אולי הוא לא יודע שפה, כאשר לא רוצים לשמוע משהו, מנתקים אפילו את המקרופון לראש-הממשלה.
היו את אלו שהלכו אחרי דפיקות הלב הסוגרות. אם אני עומד כבר 8 שעות, אני יכול לעמוד להדרן – ומעודי לא שמעתי שאון כזה כמו שהיה ברגע שהלהקה חזרה לבמה. אני לא אוהב את השיר “another brick in the wall”, אבל צרחתי כמו משוגע. גם את השאר אני לא ממש מחבב: Vera זה קטע מאעפן ו- Bring the boys הוא אומלל, אבל שרתי יחד איתו ועם עוד שישים אלף מאחורי. Comfortably numb היה מה שהוא אמור להיות.
זו ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה. זו סגירת מעגל מדהימה עבורי.

שלוש שעות לאחר מכן, אני עדיין מחפש את הרכב. הרגליים שלי כבר לא נושאות אותי, והשדה פודרת-חומוס הזה רק מעצים את החוויה. בסוף מצאתי אותו ונרדמתי על הכיסא עד שהשמש עלתה וחשפה כבישים מיותמים. כל הדרך עד לירושלים, אני עדיין מעכל את האירוע.
כנראה שלא סיימתי עדיין...