June 02, 2008

OT: דיויד גילמור נזכר בערב ההוא

לא מזמן נפל לחיקי (במצלצלין, טיבין ומתקפלין) ה-DVD שמתעד את ההופעה של דיויד גילמור באלברט-הול, הופעה שנעשתה לאחר צאת האלבום On an island. בין המשתתפים היו ריצ'אד רייט, הידוע יותר בכינויו "אני הקלידן של פינק פלויד", דיויד קרוסבי וגרהאם נאש המוכרים יותר בשילובים של "קרוסבי, סטילס ונאש", דיויד בואי הידוע בכינוי "אתה לא מזדקן, בנאדם?" ועוד כהנה וכהנה, פה ושם, כל מיני זוטרים שקיבלו את תפקיד חייהם.
מעט קשה לי, בתור חובב פינק פלויד ומעריך גדול של דיויד גילמור, לראות חבורת ישישים על במה, שמנסה ללכוד תמונת מצב מלפני 35 שנה פלוס-מינוס. עם זאת, אני מוכרח לציין, שזו אחת ההופעות היחידות של פלויד, או דיויד גילמור, שראיתי והרגשתי כאילו מדובר באמת בהופעה חיה מול קהל, ולא סט של רוטינות מסונכרנות כמו הייתה ההופעה מוקלטת על סיקוונסר.
גילמור מתנקנק בהתחלה, ופותח עם כמה קטעים מ- Dark Side, כאילו להרגיע את הקהל, שזה בסדר, אני עדיין ההוא מפינק פלויד ואתם תקבלו את המנה של הלהיטים שאתם מצפים לה. זה קצת מעציב אותי, לראות אמן בסדר-גודל כמו שלו מהסס לנהל הופעה על חומרים שלו (וברוך השם, יש מספיק) אלא נתמך ע"י העבר שלו בפלויד. אולי יש מקום להעלות את הלהיטים האלו בהדרנים.
הבמה לא גדושה פירוטכניקה ולייזרים, וזה מצויין, כי בנינו, די נשבר הפופיק מההופעות הגרנדיוזיות של פלויד. יש כאן גם איזשהו דו-שיח בין גילמור לקהל, למרות שנשמע מאולץ משהו, עדיין מוסיף לתחושה שמדובר כאן בהופעה חיה למען קהל ולא חזרה גנרלית. אני לא מצפה מגילמור להיות פרפומר ברמה של פרדי מרקיורי, אך מאידך הגיע הזמן שיפתח יותר לאנשים שאוהבים את המוסיקה והקול שלו.
גילמור הוא אמן גיטרה גדול. מעבר לסאונדים והדגש על דינאמיקה, הוא מהלך על הבמה כמו שליט בממלכתו. הוא שולט בכל כלי, מבצע מעברים חלקים בין הקלאסית ל- , Lap Steel Guitar, ל-Fender, הכל אצלו זורם בלי מאמץ מיותר. קרוסבי ונאש גם נותנים את חלקם ועושים את זה כמו שרק הם יודעים. ההרמוניות הקוליות שלהם זה משהו שהוא מעט מעבר לשני קולות שחוברים יחד, מה שמביא את השילוב שלהם עם שיר אדיר כמו On an island, לרמות עונג גבוהות. יש אפילו ביצוע חלקי ל- Echoes, שמבחינתי הוא אחד הקטעים שהכי מזוהים עבורי עם פלויד. אני חושב שזהו הקטע הפסיכודאלי הכי מתון של הלהקה ובכל-זאת, עדיין מצליח לאגד בתוכו את כל מה שפינק פלויד מייצגים עבורי והביצוע לא רע, אם כי מעט חוטא למקור באורך שלו, בסאונד שלו וכו'. אגב, סבלתי בביצוע של Fat Old Sun, שהיה מהיר מדי ובלי הרוגע שכל כך אפיין את השיר הזה.
בשביל הדרן מעלים את דיויד בואי, שאם כל הכבוד המגיע לו, אני לא ממש מבין איך הזיקית הזו קשורה להופעה (אולי בגלל שהוא וסיד די ייצגו את אותו הזרם בתחילת דרכם, לך תדע...), אבל הוא נותן ביצוע נהדר לארנולד-ליין, ואם תשימו לב תראו שכולם די מבסוטים לנגן את שיר הקשיש הזה, אפילו ריצ'רד רייט. את Comfortably Numb אני כבר לא יכול לשמוע, לא משנה באיזו צורה שתהיה, אז וויתרתי.
ומוזר היה לי לראות בחוברת שמגיעה עם ה- DVD שגילמור מתפאר שם בהשיגיו כמו טירון. ייתכן והוא עדיין מנהל עימות עם רוג'ר וואטרס באמצעות המוסיקה שלו? את דיויד גילמור, בנאדם, תרגע.
עוד נותרו לי קטעי הבונוס, אבל בכללי אני יכול לומר שזה לא DVD חובה לאוהבי דיויד גילמור או פלויד. אפשר לחיות גם בלעדיו - פומפיי זה לא. מה שכן, זה נחמד לראות את גילמור מופיע בלי כל ההילה והמחויבות שפלויד מקרינים. הופעה רגילה בלי יותר מדי בלאגן בעיניים נותנת מנוחה לאוזן להקשיב לקטעים ולהבין שגילמור הוא מלחין לא רע בכלל.
זה הכל :).